זמן רב עבר מאז הטור האחרון, ובינתיים התרחשו המון דברים. מקום העבודה התחלף, הכרס השתחררה לחופשי, השיער נהיה קצת יותר דליל, והגיבורה קיבלה את הקידומת אשתי.

הטור הזה הוא טור ליום נישואים, והוא עוסק בשאלה הגדולה שכולם שואלים.

לא מזמן בדרך חזרה הביתה ברכבת, נתקלתי בחבר – מאותם החברים שאוהבים ושמחים לפגוש, אבל מכורח המציאות חמקתם זה מחייו של זה. מכיוון שהפעם האחרונה שנפגשנו היתה כנראה בחתונה, בזמן המועט שהיה לנו לדבר לפני שהרכבת הגיעה, הוא שאל "נו, אז איך זה להיות נשוי?", שאלה שנשאלתי הרבה פעמים בשנה האחרונה.

האמת שזאת שאלה מוזרה – איך זה יכול להיות? מה כבר השתנה? גרנו ביחד כבר קודם, חיינו ביחד, הכרנו זה את זו – יום אחרי החתונה עדיין התעוררנו באותה דירה, ונראינו אותו דבר בבוקר כשאנחנו מתעוררים (מחזה מעט יותר חיובי במקרה של הגיבורה).

ככל שאני חושב על זה יותר, מתגבשת אצלי תשובה בודדת, שקצת כמו השאלה, גם היא לא מאוד הגיונית – אני שוטף יותר כלים... התשובה הזאת לא הגיונית, כי כאמור כבר חיינו ביחד באותה דירה. אמנם העדתי שהכרס שלי יצאה לחופשי, ובדרך היו גם כמה עונות של מאסטרשף שאולי עודדו את הרצון ליצירתיות במטבח, אבל בסך הכל המשכנו לצרוך אותה כמות מזון – ובכל זאת, זאת התחושה.

אולי זה באמת מייצג את חיי הנישואים. כי נישואים הם לא רק חתונה שמחה במקום יפיפה. בנישואים יש גם את הרגעים האלו שהגיבורה נורא מעצבנת (אופי של גיבורים), וגם אני עיצבנתי אותה לא פעם – ובכל זאת, הכלים לא יעלמו, ומישהו מאיתנו יצטרך לדאוג להם – כולל המחבת הכבדה והווק הענק, או קרשי החיתוך מפלסטיק שלא נוח לשטוף, וזה הבשרי תמיד נראה שלא התנקה לגמרי מהחזה עוף שפרסנו עליו.

האמת שלשטוף כלים זאת חוויה די מעניינת. לומדים מזה הרבה על החיים המשותפים. עשרות הכפיות בכיור שהן עדות לתפקיד שמלאו בהוספת סוכר, שליית שקיקי התה והבחישה לכוסות תה. ספלי התה מעידים על תה של הגיבורה או ספלים שהוכנו עבור שנינו – שלה ריקים, שלי עוד מכילים קצת תה שלא נשתה עד הסוף. סכינים עם שאריות גבינה מעידים על סנדוויץ של בוקר, וסיר של אורז ושאריות של לימון פרסי בכיור מספרים על טעמים חדשים שנכנסו לחיי.

בתום שנת נישואים ראשונה, אני יכול להגיד שגיליתי שאני אוהב לשטוף כלים. את זה שאני אוהב את אשתי כבר ידעתי.

יום נישואים שמח. אוהב אותך מאוד.

יום הולדת שמח מיצי

הנהלת האנטי גיבור מבקשת לאחל יום הולדת שמח ליפתח, הוגה, יוצר וכותב ה'חתול שבפנים', ומגישה לו בהוקרה את השי הצנוע המצורף:

על עבודתי בשירות מיכל לוי ומשרות אחרות

מזמן לא כתבתי. ערב שנה אזרחית חדשה, אני שוכב מסמורטט למחצה בעקבות שפעת, והחלטתי שהגיע הזמן שאעדכן את הקהל.

הרבה זמן לא כתבתי לכם, והאמת שזה פשוט כי נהייתי מאוד עסוק.

האנטי גיבור, קם מידי בוקר בדירתו שבעיר הלא גיבורה (סך הכל פרבר של תל-אביב), אותה דירה שבה הוא מתגורר בלא להלחם בנבל שגובה ממנו שכר דירה באופן אנטי-גיבורי לחלוטין, הוא לומד את לימודיו הלא גיבוריים בהחלט, ועכשיו הוא גם עובד. או שמא הוא אנטי-עובד?

לרוב אנשים עם רקע אנטי-גיבורי צבאי כמו שלי - שזה אומר שהם בוגרי יחידת מודיעין, שבה הסיכוי הסטטיסטי לזה שיום אחד תעשה המון כסף זהה לזה שיום אחד תצא מהארון – הולכים במסלול מקצועי קצת שונה.

עם שחרורי דווקא מצאתי עבודה לא רעה. עבדתי בשביל מיכל לוי – בחורה חביבה, קצת עמוסה, אבל מאוד אדיבה. אני הלכתי פעם בשבוע למשרד התעסוקה והנחתי שם את האצבע על מכשיר ביומטרי, והיא דאגה שהביטוח הלאומי ישלמו לי כסף. זאת היתה עבודה לא רעה. התשלום לא משהו, אבל יחסית לשעות שהשקעתי בזה (תגיעו ישר אחרי הפסקת צהריים, אין תור), זה היה משתלם.

העניין די משעשע למעשה. בלשכת התעסוקה הפנו אותי למערכת ההשמה שבה אני יכול לחפש עבודה בהתאם למקצוע שלי. פתחתם פעם את לוח הדרושים ובדקתם כמה חברות מפרסמות דרוש - היסטוריון של מזרח תיכון?

מכיוון שמיכל בדרך כלל לא מעסיקה אקדמאיים יותר מחודשיים, שמחתי כשחבר טוב, אחד כזה שיודע, הפנה אותי למקום העבודה שלו, שם חיפשו אנשים נוספים. כדי שלא לירוק לבאר שממנה אני שואב מים בחצי משרה, אני לא אפרט יותר מידי, אבל אספר שמן הון להון, מצאתי עצמי עם 2 עבודות.

האמת שקשה לקרוא לזה עבודות – לא שאני לא עובד, אלא שקשה להאמין שמשלמים לי בשביל זה.  משהו שהוא בין שוטטות באינטרנט לפרויקטים שעד לא מזמן הייתי מביא 3 מילואימניקים לשבוע כדי שיסגרו לי ת'פינה, כי אין לי %#@ לזה.

אבל האמת שזה טוב מאוד. זה היה חשוב. אקט אחרון של שחרור וכניסה לעולם האזרחות. טוב, אז נכון שהבוסים שלי הם אל"מים וסא"לים לשעבר, בדיוק כמו בצבא, וככה הם גם מתנהלים, אבל חוץ מזה, זה לגמרי שונה. טוב, נכון שאני מוקף באנשים שהם בוגרי אותה יחידה צבאית, אבל חוץ מזה זה ממש שונה. נו טוב, אם אתם רוצים להיות ממש קטנוניים, אבל זה יהיה לא לגמרי לא מדוייק להגיד שאני מתעסק באותו תחום עיסוק שבו עסקתי במהלך 9.5 שנים מתוך עשר שנות השירות שלי, אבל חוץ מזה, זה לגמרי וממש שונה. הי -  כבר אין לי הטבות של 'חבר - צרכנות'!

מי יעלה לחללית?

ביחידה שבה שירתתי, מתקיים מסלול איתור מאוד איכותי, שאני אישית לא נמצאתי ראוי אפילו להתמיין אליו, אך לאורך השנים התוודעתי אליו ולתוצריו. כחלק מהמסלול, מתקיים תרגיל בו מתבקשים המועמדים להחליט את מי הם היו מעלים לחללית רגע לפני כליה של כדור הארץ, כדי שאלו יקימו מחדש את החברה האנושית (כשחושבים על זה, מתחילים להבין איך נולדה הסטיגמה שבוגרי המסלול חושבים עצמם לאלוהים חיים, אבל נניח לזה לעתה).

בימים אלו, בהם אני עושה את צעדי הראשונים בתואר השני בחוג להיסטוריה של המזה"ת, וממלא את חובותי באדיקות כמובטל מהשורה, אני מוצא את עצמי מתעמת עם המבחן הזה שוב ושוב. כתלמיד של מדעי הרוח, וכמי שחווה על בשרו את המחסור במשאבים לתחומים הללו, אני חייב להודות, שכשקראתי בפתח שנת הלימודים כמו בכל שנה את הכתבות על הקיצוצים באוניברסיטאות, חשבתי לעצמי – "נו, האמת, שאין מצב שאני מעלה לחללית את ההיסטוריון. אם אני צריך להציל את האנושות, אני מביא מהנדס". הרי תחשבו על זה, למה לקחת איתנו היסטוריון שמתמחה במחקר המזרח התיכון – יש לנו הזדמנות להקים מחדש את החברה האנושית. זה לא שאנחנו ניקח איתנו ערבים לחללית, נכון?

נחמה קטנה שמתלווה למבחן הזה – גם אין מצב שאני לוקח איתי את העו"ד.

בתגובה מהמותן של צדקנים למיניהם, בטח יהיו מי שימהרו להצהיר שההיסטוריון הוא חלק משמעותי בחברה, שהרי עם שאינו יודע את עברו, עתידו לוט בערפל... מצד שני, מי שלא יודע לחשב את צריכת הדלק שדרושה למנוע של החללית כדי לברוח מכדור-הארץ שעומד להתפוצץ – גם העתיד שלו מעורער למדי.

פירמידת הצרכים של מאסלו, מגדירה את צרכיו של האדם במספר מדרגות. המדרגה הראשונה כוללת את        הצרכים הפיזיולוגים הבסיסיים של כל אדם. מדרגה שנייה טומנת בחובה את הצורך של כל אדם בתחושת ביטחון. המדרגה השלישית כוללת את הצורך בהשתייכות חברתית, הרביעית את הצורך בכבוד, ולבסוף השלב הגבוה ביותר אליו כל אדם שואף והוא שלב המימוש העצמי. אם ננסה לפשט את העניין למען הדיון, הרי בסופו של דבר, האדם צריך ברמה הבסיסית ביותר לשרוד, הרבה לפני שהוא מתפנה לרמה הנעלה ביותר - המימוש העצמי שלו  - שיקנה לו אושר רב. (האם מישהו מוצא את האושר הזה בעודו יושב בשיעור חדו"א?)

אז מה זה אומר? האם הפנייה החדה של החברה שלנו לעבר מקצועות תועלתניים יותר, אשר יקנו לעוסקים בהם כסף רב כמו הנדסה, מדעי המחשב וכו' מעידים פשוט על הצורך האנושי של כולנו לשרוד? בחברה קפיטליסטית תחרותית, שבה אנשים נמדדים בכמות הכסף שבחשבון הבנק, אולי כולנו פשוט רוצים להבטיח שנצליח להתקיים, ולכן מקצועות מרתקים שלא טומנים בחובם שום הבטחה לעתיד פיננסי מבטיח, מפסידים בחוק הג'ונגל האקדמי.

אפשר להמשיך ולפתח את הדיון, ולשאול את עצמנו אם אנחנו בקרב ההישרדות הנכון. אולי ההישרדות שלנו תלויה בשאלה על זהותנו והלגיטימיות של ישיבתנו בארץ הזאת? בקרב הפלסטינים למשל, שאלת ההישרדות נוגעת בדיוק בנושאים הללו - לא אתפלא לגלות ששם הפקולטה להיסטוריה זוכה להצלחה רבה יותר. אבל אני, אני מפסיק להתעסק בזה, כי מצאתי כבר תשובה טובה שתעלה אותי על החללית – "הי חבר'ה, קחו אותי! אני לא מבריק, ואני לא אהיה תרומה משמעותית לבריכת הגנים האנושית, אבל אני הרבה יותר משעשע מהבחור שלומד חשבונאות".

בלי נאמנות - אין סלט!

חזרתי לארץ וחשכו עיני. אני לא מאמין לדברים שאני קורא בעיתון. מה קרה לערכים שלנו?! זה פשוט מגעיל! איך קורה שמחירי העגבניות מרקיעים שחקים ככה?!

לאחרונה שמעתי שבתרבות הסינית, כלל לא מקובל לאכול עגבניות. מסתבר שכל משפחת הסולניים, נחשבת למכילה רעלנים שלא טובים לגוף האדם. מצד שני, פה זה ישראל, אם אתם רוצים להיות סינים, תתחלפו עם ילד זר. העגבניות הן הרי גשר שמחבר בין כל הישראלים כולם. העגבניות הן חלק מהסלט הישראלי. העגבניות הן חלק מהסלט בפיתה עם הפלאפל או השווארמה, או הסלט ירקות שבא יחד עם החומוס. הן חלק מהמטבוחה והשקשוקה, ובצורתן הקטנטונת של השרי בליווי עלי הבייבי הן גם מקרבות את המטבח המתנשא של העשירון העליון, והן גם מושיטות יד לעבר התרבות המערבית ומופיעות ברוטב של הפיצה והקטשופ. הן גם חלק בלתי נפרד מהסלט היווני שמצטרף אלינו בהפגנת עוצמה כנגד העם הטורקי הנלוז.

הפגיעה במחיר העגבניה, היא ניסיון לפגוע באחד מערכי הברזל של העם בישראל, ומבחינתי מהווה ממש בגידה במדינה. ראוי לטעמי לפעול במיידי, אולי באמצעות חקיקת חוק, כדי להתמודד עם הנושא. אסור לנו לנהוג בהססנות בפגיעה הזאת, שהיא גם איום בטחוני על המדינה, שהרי ידוע שהצבא צועד על כיבתו. באיראן של השאה, כשנאלצו להתמודד בצל משבר נפט עם אינפלציה נוראית, הנהיג המשטר מחיר אחוד על הבזאר שגרם להפסדים לסוחרים, ואכף אותו בקנאות. אמנם זה אחד הדברים שהביא לנפילת השלטון, אבל אני בטוח שאנחנו היהודים נוכל להצליח איפה שכמה פרסים נכשלו. השאלה הגדולה תהיה מי יקבע את הרף המתאים למחיר העגבניה, ואילו זנים יש לגדל. האם הצפת השוק בעגבניות חממה הוא ניסיון לפרום את הקשר המאחד את החברה הישראלית?

כיוון שכל מיני חוכמולוגים יפי נפש בטח ימהרו להסביר שהמחיר הוא בסך הכל תולדה של תנודות שוק של היצע וביקוש שהושפע מאוד מהפגיעה ביבול העגבניות הקיץ, ובכלל, מה אני מתרגש, כי "זה מאוד מקובל באמריקה" - לאנשים האלו אני מציע פתרון: מכיוון שהעגבניה היא ירק כל כך חשוב במטבח הישראלי, אנחנו פשוט נחתים כל אדם המבקש לקנות עגבניות, על הצהרה שהוא ישתמש בעגבניות שלו רק כדי להכין מאכל ישראלי התואם את החינוך היהודי-דמוקרטי של אופי מדינתנו, ולא חס וחלילה סלט טבולה או פתוש, המזוהים עם תומכי החזבאללה.

צריך למצוא אדם ראוי שיענה על כלהשאלות הללו. אולי אייל שני? בעצם לא – שמאלני מלוכלך... בטח יציף את השוק בסחורה פלסטינית.

וכאילו העניין עם העגבניה לא פוגע ברוח הישראלית מספיק, קם לו אותו חוצפן, שרק בשל החשש מתביעת דיבה, אסתפק לכנותו מעל דפים אלו בשם ה', והוא פשוט יורק בפניו של שר הפנים של ישראל, ומביא לנו באמצע החורף ימי שרב. זוהי לא רק פגיעה חמורה בשלטון החוק הישראלי – בהתחשב בדמותו של שר הפנים, שהוא כידוע יהודי דתי, הרי שזוהי גם פגיעה ביהדות כולה. מוטב לכולנו שנזהה את אותו ה' כאנטישמי שהוא, ונפנה למנוע ממנו לשוב ולהכנס לגבולות הארץ.


ויפה שעה אחת קודם!

והיא בכלל לא אנטי

(את הרשימה הזאת רציתי לפרסם כבר לפני יותר משבועיים, אבל כדי שלא לשבור את רצף הפרסומים מארה"ב, המתנתי בסבלנות)

לא יאמן, אבל האנטי-גיבור מצא גיבורה. כן, כן – גיבורה. האמת - סתם גיבורה. היא אמנם אינטיליגנטית ויפה, ומטילה אימה על האנטי-גיבור, אבל היא סתם גיבורה – בלי שום תחילית של אנטי.

העובדה החדשה הזאת, מחייבת אותי להתכונן לבאות. תמיד חיבבתי את ההתייחסות של יאיר לפיד לאשתו בתור "זוגתי שתחיה" (מה שמזכיר לי שורה ששכחתי ברשימת הלא סולח שלי מיום כיפור – לא סולח לאנשים שגורמים לי להרגיש אני צריך להתנצל על זה שאני אוהב לקרוא את הטור של יאיר לפיד), ואני חושב שלבטח בעתיד אני ארצה להתייחס לגיבורה.

יש לי חבר – אחד שיודע, שנוהג לקרוא לזוגתו "הנוכחית". זה אכן משעשע, אבל לא הרושם שאני רוצה ליצור על הגיבורה.

מייד עולה לראשי האפשרות של – זאת בעלת הטעם המפוקפק בגברים – אפשרות שמעלה חיוך על פני, אבל קצת ארוכה מידי, ולא קליטה.

היא כבר הצהירה בעבר שתהיה מוכנה להופיע כאן בתור נ', אבל זה נראה לי לא מספק יחסית למקום שאני נותן לה בחיי.

לקרוא לה המדהימה זה סתם מתחנף, ולפתע עולה בראשי האפשרות של עזר כנגדי. חיבתה שלה למקורות, גורמת לי להשתעשע ברעיון לכמה דקות, אבל אני נאלץ לגנוז את הרעיון, אחרי שאני מחליט שהצירוף הזה עשוי להתפס כאנטי-פמינסטי.

אולי פשוט נקרא לה סתם – הגיבורה?

מצא את ההבדלים: רשימה לרגל פתיחת שנה"ל

חמוש במצלמה של הרבנית, ובכשרון צילום עלוב למדי, יצא האנטי-גיבור למשימה במסגרת פרוייקט מיוחד לרגל פתיחת שנה"ל האקדמית. כשירות ממני לציבור הקוראים, אני מביא להלן מספר תמונות מאוניברסיטת Tulane בניו-אורלינס, מהן תוכלו לראות את ההבדל הניכר שבין האוניברסיטאות בארץ, לאלו שבחו"ל.

מכירים את הכתבות האלו בעיתון בכל פעם שמרחף איום שביתה על האוניברסיטאות, כשמביאים נתונים על שכה"ל בכל מדינה ומדינה – על הלימודים במדינות אירופאיות מי מהן בחינם ומי בשכר לימוד נמוך משמעותית מאשר בארץ, ומנגד על הלימודים בארה"ב שהם הרבה יותר יקרים מאלו שבישראל?  - אתם יודעים מה? כשאוניברסיטת ת"א תראה ככה – נדבר.

המרכז לרישום?

מראה מהכביש – שימו לב לאלמנט המרכזי בעיני – אין גדר! האוניברסיטה פה לא מגודרת ומסוגרת משאר העיר – היא חלק ממנה. אתה הולך ברחוב ואתה מוצא את עצמך מהלך בתוך שטח האוניברסיטה. מישהו יודע איפה זה דיונון?

בניין ווב?

בית הספר לשפות. ככה נראה בניין שראוי ללמוד בו את השפה הגרמנית!

גילמן?

למעשה זהו המבנה שבו מלמד הרב.  כל הבניינים האלו באבן אדומה, עם העמודים והפיתוחים מעל לדלתות נותנים מראה נורא מכובד למוסד הלימודים. הרבה יותר נאה מקופסאות הנעליים שאני רגיל לראות בת"א.

הדשא של גילמן?

(מצטער, כשצילמתי בדיוק לא עברו היו שם בחורות)

סמולרש?

האודיטוריום המקומי - לא ידוע עוד מתי פורטיס מגיעים.

הספרייה של סוראסקי?

טוב, האמת שהספרייה פה, באמת מזכירה קצת את המבנה של סוראסקי...

 פסל מכוער של תומרקין בדשא?

הבניין להנדסה של פליישמן?

קצת יותר נאה מגוש הבטון האפור והנוראי הזה שבת"א.

בסופו של דבר, כנראה שזה עניין של מסורת. יש מקומות שבתחילת המאה הקודמת היו עדיין כפר ערבי, והדבר הכי ישן שנשמר בהם הוא אסבסט, ויש מקומות שב-1919 כבר היתה בהם מסורת של לימודים אקדמים:



כן, יפה פה מאוד. הליכה קצרה בשבילים עושה ממש חשק ללמוד במוסד כזה. מצד שני – איכס, זה בניו-אורלינס.

Tel-Aviv here I come